<h1>ארחות חיים הלכ' תפלת שחרית (יוה"כ) סימן ל"ד</h1>
<h2>דף פז:</h2>
ויש מקומו' נהגו לפסוק צדקה ושמן למאור בעד החיים והמתים להעלות זכרם לטובה לפני האל ית' ואע"פי שזה דומה לעובד ע"מ לקבל פרס כבר אז"ל האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני או בשביל שאזכה לחיי הע"הב הרי זה צדיק גמור אם כל דרכיו לשם כך אבל הוא עובד מיראה ואין זו תכלית המעלה שנאמר לאהבה לומר שכך ראוי לאדם והיא תכלית המעלה וזהו שנקרא חסיד ואע"פי כן העובד מיראה מדה טובה היא והוא למטה ממנה והוא שנקרא צדיק והוא שיהי' כוונתו ע"מ לקבל פרס ומ"מ סוף השכר לבא ואע"פי שלא זכה בה העובד מיראה מעלה יתרה היא וצדיק גמור מקרי. ומה שנהגו לזכור המתים מצאנו סמך בירושלמי כשם שהחץ יורה הקשת כך מעלים צדיקים מדינה של גיהנם כשאומר זכר צדיק לברכה ולכך נוהגים לזכור אותן בב"הכ ויש נותנין טעם אחר דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אלו המתים שנפדים בממון החיים ומכאן סמך להזכרתן וגרסינן בספרי כשהוא אומר אשר פדית מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים ובפסיקתא גרסינן גדולה צדקה שמוציאה מדינה של גיהנם שנאמר כפר לעמך ישראל יכול כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה ת"ל כפר מלמד שזורקין אותו מדינה של גיהינם עכ"ל והר' האיי ז"ל כתב בתשובה שאם יש צדיק א' מבקש עליו רחמים בין בנתינת צדקה בין שלא בצדקה אפשר שהקב"ה מקבל ממנו בזכות בעל הזכות ואם אין נוטלין עניים לבקש עליו ונהנין אם יש בהן מי שיש זכות בידו שראוי לישא את פניו ולהקל מזה אפשר שמועיל לו אבל לא מוחזק שמועילין לו אלא אם יהי רצון שנשמע להן ואם לא אין שומע להן אע"פי שהן בעלי זכיות. אבל לזכותו למתן שכר אין בידי כל אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו ואפי' כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לו לזכותו אינן מועילות לו בזאת זהו דעתנו בזה עכ"ל. ויש נותנין טעם אחר לפי שהזכרת המתים שובר לבו של אדם ומכניע יצרו.
